רשומה שכזו..

כל כך הרבה ניסוחים עברו לי בראש לפתיחת הרשומה הזו שאני כבר לא יודעת במה לבחור.

המסך, העכבר והמקלדת שלי לא חשו במגע ידיי מזה זמן רב יחסית, עד היום, שהחלטתי להסיר מהם את האבק שהצטבר מאותם ימי חול נוראים שעברו עלינו, ולהושיב את עצמי לכתוב.

זו רשומה של התפרקות. כזו שרושמים כדי להסיר מעליך את תלאות היום יום. אולי הייתי צריכה לכתוב אותה לפני יום כיפור ואז אולי הייתי "מתקנת" את פתיחת השנה שלי, כי הזמן שבין ראש השנה ליום כיפור הוא זמן לתיקונים.. (ככה לפחות אמרה לי חברה טובה!) אבל היום מצאתי את הכוחות לעשות זאת.

זה לא קרה פתאום, ומרגע ששמעתי שמצאו משהו, לצערי, לא הייתי אופטימית. אבל מה שקרה לי, בעקבות הגילוי.. לזה לא הייתי מוכנה! האישה הרציונלית והאופטימית שבי לאט לאט נעלמה. 

איך אפשר לקבל את זה שלחברה שלך, שנמצאת בשיא פריחתה, בשיא הצלחתה, שאימצה אותי תחת כנפיה, יש איזה גרמלין (להגדרתה) שגדל בתוך ראשה.

הפייה השימושית שלי חולה ולי אין דרך לעזור. וב"לעזור" כוונתי היא להוציא את היצור הזה מראשה.. 

נכון, יש הרבה דרכים שאפשר להושיט יד לעזרה, אבל אצלי ברוב המוחלט של המקרים זה מסתכם ב-או הכל או הכל. וכאן זה הסתכם בזה שה"הכל" בלתי מושג. 

אני, המ"כית הנצחית, עם משפטי האסרטיביות והלוחמה הפסיכולוגית שקשה יש רק בלחם..  צריכה לקבל ולהפנים שבסה"כ זה מה שיש ועם זה ננצח. 

לימור יקירתי, 

זה פוסט שמוקדש לך בניסיון להסביר (ולבכות תוך כדי) כמה את חשובה לי, ואיך אישה כמוך הצליחה להשפיע על חיי בתקופה כל כך קצרה יחסית, אבל אינטנסיבית מאוד! 

תודה שבחרת בי!  ותודה שגם במלחמה שאת מנהלת מול הגרמלין את מלמדת אותי על עצמי ועל מהות החיים!

שנה טובה לכולם!!

גברת פם.